אודות יוצרי הקולנוע

ג'יי אר בירסמית'

'גברים בזירה' הוא סרטו הראשון באורך מלא של ג'יי אר בירסמית'. הוא היה יוצר תוכן בפלטפורמות שונות במשך יותר מ-10 שנים. הוא החל את הקריירה שלו כשדרן חדשות במיאמי הראלד. הוא סיים עם תואר ראשון בעסקים בינלאומיים באוניברסיטת ברדלי ותואר שני בשידורי חדשות באוניברסיטת מיאמי (קורל גייבלס).

הצהרת יוצרי הקולנוע

כשהתחלתי לעבוד על הסרט הזה, מעולם לא העליתי בדעתי את המאבקים והשמחות הגדולים או את השיאים ונקודות השפל הבל ייאמנו שיחכו לנו.

הפרוייקט החל כאשר שמעתי סיפור על נער סומאלי בגיל העשרה שסירב להצטרף לא-שבאב הקשור לאל-קאעידה ושילם על כך בכריתת איברים בפומבי באצטדיון הכדורגל הלאומי. עבודתה של מישל שפרד על הסיפור הזה עוררה את הפזורה הסומאלית בקנדה ומאמציהם עזרו לו למצוא מפלט בנורבגיה. לא יכולתי להוציא מהראש את הסיפור שלו או את ההבנה שייתכן שזה אותו האצטדיון שאליו ברחו הכוחות האמריקאים בעיבוד הקולנועי לספר רב-המכר, 'בלאק הוק דאון'. אצטדיון מוגדישו היה ביתה הקודם של נבחרת הכדורגל הלאומית האהובה של סומליה והיום הוא סמל להרס בעקבות מלחמה של אומה שנחשבת זה זמן רב למדינה העוינת והכושלת ביותר בעולם. רציתי לעשות סרט על הבחורים הצעירים ללא הרובים, הבחורים הצעירים שלא הכירו כלום מלבד מלחמה אבל חולמים להשיג שלום ולשחק כדורגל על אדמתם.

בקיץ של 2013, פגשתי בטהיטי את נשיא הפדרציה לכדורגל של סומליה לגביע העולם בכדורגל חופים של פיפ"א. חודשיים לאחר מכן, נסעתי לניירובי עם המפיק השותף/העורך, בריאן בלינקוף, כדי לפגוש את הנבחרת הלאומית הסומאלית בזמן שהם התחרו בטורניר הוותיק ביותר במרכז ובמזרח אפריקה. כשהתחלתי להכיר את השחקנים, נדהמתי מהסיפורים האישיים שלהם על אימה, סיפורים שנשמעו יותר כמו סיוטים שמוסווים על-ידי גישה חיובית ואהבה לארצם.

בערב הראשון חילקנו שאלון. זה הערב שבו פגשנו את סאדיק. הוא שאל אם חבר שלו יוכל לדבר איתנו על הסיפור שלו. אני לעולם לא אשכח את אגלי הזיעה שנטפו מראשו של סאעד כשהוא תיאר את מעצרו על-ידי א-שבאב בגלל שהוא הקשיב למוזיקה. אחרי שהמשחק הראשון הסתיים, ידענו שאנחנו רוצים לבנות את הסרט סביב סאדיק וסאעד. באותו זמן, לא יכולתי לצפות עד כמה קשה זה יהיה לתאר את הסיפורים שלהם. סאדיק גר בשכונה מסובכת בניירובי, סאעד גר במוגדישו מחוץ לשטח הירוק, וארכיון הכדורגל הסומאלי הושמד לחלוטין ב-2010.

שלחתי לסאעד טאבלט, וסאדיק שאל iPad כדי להכין יומני וידיאו. ביחד עבדנו דרך חיבורי טלפון שבורים ואינטרנט לא רציף כדי לתקשר דרך פייסבוק, WhatsApp וסקייפ לפני נסיעתי למוגדישו. בסוף אוגוסט 2014, סאדיק הגיע לאמריקה, ופתאום היתה לנו גישה בלתי מוגבלת אליו על קרקע בטוחה. המשכנו את הסיפור שלנו עם סאעד דרך שיחות טלפון קטועות וצילומים בעייתיים במוגדישו ובאפגויה.

אני מקווה שהסרט הזה יספק חלון לחייהם של האנשים בסומליה, המאבקים שהם מתמודדים איתם בשדה של אימה, והגבורה של שני בחורים צעירים בדרישתם להשיג עתיד טוב יותר לעצמם. אני חש ענווה על האמון שהם נתנו בי ועל ההזדמנות לקרוא להם החברים שלי, המשפחה שלי. בסוף מסע ארוך ביחד, כולנו השגנו משהו שמעולם לא ציפינו לו.